סן פרנסיסקו – רקע

את הביקור בארה"ב התחלתי עם שהות של יומיים וחצי בסן פרנסיסקו.

זו בהחלט לא הפעם הראשונה שאני מבקרת בעיר. ביקרתי בה לראשונה בנובמבר 2002, ומאז יצא לי לבקר בה שוב ב 2004, 2008, 2011 ו 2014. אבל הביקור הרגיש הפעם מאוד שונה – ובמובן מסוים גם הרבה יותר עצוב.

חלק מזה נבע מכך שלמרות שאנחנו בארץ כבר חיים מאז אמצע או סוף 2021 בלי מגבלות מורגשות לגבי הקורונה – בקליפורניה למשל המגבלות הסתיימו באופן רשמי רק בפברואר או מרץ 2023, בערך שלושה או ארבעה חודשים לפני שהגעתי לעיר. אפשר היה לראות למשל בתחבורה הציבורית בקשה לשקול להמשיך ללבוש מסכות למרות שאין הוראה רשמית על כך – משהו שלדעתי כבר לא קיים בישראל למעלה משנתיים.

אני מניחה שהסיבות לכך מורכבות – החל מהעובדה שבארה"ב באופן כללי היו הרבה פחות סגרים שהובילו לכך שהיתה הרבה פחות שליטה במגיפה (כולל מצב שבו בערים מסוימות כמו ניו יורק או לוס אנג'לס שבהן היה בשלב כזה או אחר משבר של חודשים ספורים עם תחלואה מטורפת), וכלה בעובדה שבישראל קיבלנו חיסונים מוקדם יותר, וגם היה הרבה יותר קל לחסן חלק משמעותי מהאוכלוסיה במדינה קטנה כמו ישראל עם מערכת בריאות ציבורית משמעותית שאין בארה"ב.

ומגיפת הקורונה בהחלט השפיעה ועדיין משפיעה על התיירות בעיר – גם מבחינת תיירות עסקית (חברות שעורכות לא פעם כנסים בעיר), וגם מבחינת תיירות "אזרחית" של תיירים "רגילים" שבאים לראות את העיר.

אבל מסתבר שמגיפת הקורונה היא לא הדבר היחידי שמשפיע על התיירות בעיר, אלא גם התדמית של העיר בשנים האחרונות שבה כמות ההומלסים והמשתמשים בסמים (ובמיוחד במשככי כאבים ממכרים) עלתה מאוד, במיוחד מאז תחילת מגיפת הקורונה. הבעיה היא שלא פעם התדמית הבעייתית והרעש שהיא יוצרת בתקשורת מגבירים אותה בצורה לא פרופורציונלית, למרות שבהרבה מובנים סן פרנסיסקו היא עדיין עיר יחסית בטוחה מבחינת פשע – כפי שכתוב בכתבה הזו ובכתבה הזו. מעבר לזה, נשמע שחלק משמעותי בירידה בתיירות נובע מכך שיש משמעותית פחות תיירים מסין שעדיין נאבקת בקורונה. מעבר לזה, חשוב לציין שהעיר עצמה מנסה לטפל בבעית ההומלסים והמסוממים שמסתובבים ברחובות וגם לשפר את התדמית שלה.

עד כמה זה היה מורגש כשטיילתי בעיר?

האכסניה שבה שהיתי, שגם שהיתי בה בעבר, היתה ריקה יחסית ולא מלאה כפי שהייתי רגילה לראות אותה כששהיתי בה בין השנים 2004 – 2014. כן חשוב לציין שהיא כנראה פעלה עדיין במוד קורונה – וגם כנראה חלק משמעותי מהעסקים שלה הושפע מכך שהאכסניה היא חברת אחות של חברת הטיולים שבה אני טיילתי, וכשחברת הטיולים עצמה מוציאה פחות טיולים – יש פחות מטיילים שמגיעים גם לאכסניה.

בעיר עצמה נראה היה שיש לא מעט תיירים – למשל באוטובוס הסיורים שבו נסעתי ביומיים המלאים שלי בעיר, או בחנויות ובמסעדות השונות, או אפילו ברחובות. אבל כן היו מידי פעם כמה דברים שכן עוררו תשומת לב: למשל כשביקרתי ביוניון סקוור, שהוא אחד ממרכזי הקניות בעיר, חיפשתי חנות צילום שהיתה אמורה להיות שם אבל פשוט לא היתה קיימת, וכן ראיתי חנות ריקה באיזור. בנוסף, היה שם סניף סטארבקס שחשבתי לקנות משהו לשתות ולשבת בו כדי לנוח קצת – אבל שמתי לב שבסניף לא היו מקומות ישיבה (אני לא יודעת אם משיקולי רצון לצמצם את עלות השכירות, מהחשש שהומלסים יכנסו לסניף כדי להשתמש בשירותים או כדי לבלות קצת במזגן, או שניהם).

אמנם אני הסתובבתי בעיר בעיקר בשעות היום, אבל לא הרגשתי חוסר בטחון או שמישהו מנסה לתקוף אותי.

אבל התחושה העצובה שלי לא נבעה רק מהקורונה או מהמצב בעיר (ובאכסניה), אלא גם מסיבות אישיות (ואולי אפילו בעיקר בגללן).

אחרי שבמשך 12 שנים יצא לי לבקר בעיר פעם בשנתיים או שלוש – העיר הפכה בהרבה מובנים לעיר שאני מכירה ושאני אוהבת לבקר בה. ואני חושבת שלהרבה אנשים יש לא פעם את העיר הזו שהם מאוד אוהבים וחוזרים לבקר בה שוב ושוב – אבל לרוב מדובר על עיר אירופאית כמו לונדון או ברצלונה, ולכל היותר אם מדובר על ארה״ב אז מדובר על ערים נגישות יחסית בחוף המזרחי כמו למשל ניו יורק.

הבעיה היא כמובן שארה"ב בכלל וסן פרנסיסקו (שנמצאת בחוף המערבי והמרוחק משמעותית מישראל) בפרט הן הרבה פחות נגישות מאשר לונדון או ברצלונה.

בעבר באמת יצא לי לטייל המון בארה"ב ובקנדה. זה התחיל בתקופה שבה התגוררתי כמעט ארבע שנים באטלנטה, וככל שטיילית יותר כך גיליתי יותר מקומות שבהם רציתי לטייל, ומן הסתם לא הספקתי לטייל בכולם בזמן השהות שלי שם.

ובעצם עד קיץ 2014, טיילתי בעיקר בארה"ב חוץ מטיול אחד לאיטליה בקיץ 2007. אבל בעצם מאז כל הנסיעות שלי היו לאירופה ואסיה: ב 2016 טסתי באפריל לספרד, ואז בסוף אוגוסט ותחילת בספטמבר נסעתי / טסתי במסלול של הרכבת הטרנס סיבירית ממוסקווה לסיביר ואז למונגוליה ולסין. ב 2017 טסתי לטיול ארוך יותר לסין, ואז ב 2019 טסתי לניו זילנד.

ודווקא החזרה לסן פרסיסקו בעצם הזכירה לי את העובדה שזו כנראה הפעם האחרונה שאני מבקרת בעיר, ושהסיכוי שאי פעם אחזור אליה יחסית מאוד נמוך, מהסיבה הפשוטה שיש עוד הרבה מקומות בעולם שאני רוצה לראות ושעדיין לא ראיתי – בניגוד לסן פרנסיסקו שאני די מכירה והייתי בנקודות התיירות החשובות בה. אז נכון שיש עוד פינות חמד שלא יצא לי להכיר בפארק הגולדן גייט, ולא יצא לי לצלם את גשר שער הזהב מהחופים לידו, או לאכול סאנדי עם פאדג' במסעדה של יצרן השוקולד המקומי (שהייתי מתה להשיג את השוקולד שלו פה בישראל). אבל אלו נקודות קטנות ולא ערים שלמות או אתרים שלמים (או אפילו איזורים שלמים ומדינות שלמות) שאני לא מכירה. ועד כמה שאני מתרגשת מלחשוב על המקומות החדשים שאני הולכת לבקר בהם, גם עצוב לי לחשוב שיש סיכוי גבוה שלא אחזור לבקר בארה״ב בכלל ובסן פרנסיסקו בפרט.

ואני חושבת שעוד נקודה שהפריעה לי זו העובדה שהגעתי עם כושר גופני כזה נמוך לסן פרנסיסקו.

מצד אחד, הגעתי עייפה מהטיסה. אחרי שעה פלוס של עמידה בתור למסור את המזוודה שלי לצידה של נערה אמריקנית מצווחת בפול ווליום בטלפון לאמא שלה, פלוס התרוצצויות בתוך שדה התעופה באיסטנבול בין השערים, כשקשה היה למצוא מקום לשבת בו במהלך הלילה (ותודה לחברת התעופה שלא נתנה לי שוברים לשבת בטרקלין של מחלקת העסקים), ואז שוב עמידה ארוכה לביקורת הדרכונים בסן פרנסיסקו – היו מעייפים למדי.

מצד שני, גם רציתי לשמור על כוח לפני הטיול הארוך שעוד ציפה לי, ולא להרוג את עצמי מעייפות כבר בימים הראשונים של הטיול.

לכן ויתרתי על הרבה דברים שדרשו הליכה, אפילו ברמה שהעדפתי לשלם על אוטובוסים של תיירים בסגנון ״רד בתחנות מאוד קבועות״ שהיתה להם תחנה די קרובה לאכסניה שבה שהיתי, במקום ללכת את כמה מאות המטרים לתחנת רכבת התחתית המוכרת שדרכה נסעתי בביקורים קודמים.

וכך פיספסתי אתרים כמו למשל לנסוע לחוף, או לפארק הגולדן גייט, או אפילו לבקר בחנות הנייר והמכתביות והכרטיסים שזכרתי לטובה מהביקורים הקודמים שלי והייתי שמחה לבקר בה – שהיתה בדרך בין תחנת הרכבת התחתית לאכסניה שלי.

מלכתחילה הזכרתי לעצמי שהייתי מטיילת לא פעם גם בתור אישה מאוד שמנה, למשל בתקופה שבה התגוררתי באטלנטה לפני עשרים שנה. אבל אני שואלת את עצמי עד כמה באמת הסתדרתי אז – או שהייתי פשוט כבר רגילה להיות מותשת ועייפה כל הזן כך שזה לא ממש הפריע לי והיה ברור מאליו – בניגוד לתקופה הנוכחית שבה אני רגילה להיות בכושר משמעותית טוב יותר?

האם המלחמה הסתיימה?

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

קודם כל, ראוי לציין שמבחינת הממשלה כנראה שיש אינטרס לא להודיע על סיום המלחמה כדי לא להוביל חלילה לדרישה לתחקירים או אפילו לבחירות. וזה גרוע מבחינת הממשלה, במיוחד כשברור לכולנו שאין פה נצחון ברור לישראל בשום מובן.

מעבר לזה, הפנטזיה של הימין המשיחי להפוך את רצועת עזה למיושבת שוב על ידי ישראלים ולהעיף משם את כל הפלסטינים למקום אחר עדיין לא התגשמה, וביבי כמובן שבוי לפנטזיה הזו.

וכמובן שיש את האיום על התקיפה ברפיח שלא התממש ומדינות רבות בעולם פועלות כדי שהוא גם לא יתממש – והלחץ הבינלאומי על ישראל להמנע מהתקיפה הולך ומחריף, מסיבות נכונות ולטובה.

אבל במובנים אחרים, אפשר להגיד שעבור רובנו המלחמה הסתיימה כבר די מזמן. כבר לא מעט חודשים אין אזעקות ברוב איזורי הארץ מלבד בצפון ובדרום. החריגה היחידה היתה המתקפה הלא ממש מוצלחת של איראן שלמרות החששות לא הובילה לסבב תקיפות הדדיות.

אני מניחה שהמלחמה תוכל ״להדלק מחדש״ אם יהיה אינטרס לכך מאחד הצדדים, כמו למשל שביבי לא ירצה שניע לבחירות, כשהחשש שלי הוא שזה עלול גם לקרות לראת המועד הרשמי הבא של הבחירות, והגועליציה תמצא דרך להאריך באופן מלאכותי את הכהונה שלה בניגוד לרצון הציבור.

הטיול לאלסקה – הטיסה עצמה, חלק שני

באופן מסורתי, בשדה התעופה של איסטנבול מפרסמים את השער שממנו יוצאת כל טיסה בערך שעה וחצי עד שעתיים לפני הטיסה עצמה. זה בהחלט הגיוני – מדובר על שדה תעופה ענקי ומאוד עמוס שיש בו מאות רבות של טיסות ביום, כשהן לא בהכרח מגיעות או יוצאות בזמן – ולכן התכנון שלהן צריך להיות דינמי.

אבל זה מאוד מאתגר כשבעצם יבמצב שבו יש קונקשן דרך העיר, יש לא פעם צורך ללכת לא מעט בין טרמינלים שונים (כי הטיסה נוחתת בטרמינל מסוים והטיסה הבאה ממריאה מטרמינל אחר), וגם בכל טרמינל יש לא מעט שערים שחלקם די רחוקים אחד מהשני, ואם אתם צריכים להגיע לשער שהוא עמוק יחסית בטרמינל, אז צפויה לכם הליכה די ארוכה, כזו שדורשת הרבה מאוד זמן.

אני לא חושבת שמי שיבדוק את השער שלו בזמן שהוא מתפרסם יפספס את הטיסה שלו אם הוא יצא מיד לכיוון השער המדובר, גם אם הוא הולך מאוד לאט. אבל כן צריך לשים לב לזה ולא להמשיך לעשות שופינג בדיוטי פרי המפואר של שדה תהעופה עד הדקה התשעים.

במיוחד אם יש בדיקה בטחונית לפני העליה למטוס, כפי שיש בטיסות לישראל – או לארה״ב. ואני חייבת להודות שבטיסה בארה״ב הבדיקה הבטחונית היתה יסודית בצורה משמעותית לעומת הטיסה לישראל, כולל בדיקה יסודית בתיקים ובדיקה גופנית במגלה מתכות.

וכמובן שהיה תור מאוד ארוך לבדיקה הבטחונית – שלמזלי חסכתי לעצמי בכך שטסתי במחלקת עסקים, כי מסתבר שהיה תור נפרד למחלקת עסקים שהיה קצר משמעותית מזה של מחלקת תיירים.

אבל מסתבר שלא הייתי צריכה לדאוג לאחר לטיסה, כי היא יצאה באיחור משמעותי כל זה בזמן שהמתנו אנחנו בטרמינל.

יש בשנים האחרונות טרנד של ״משפיעני רשת״ שונים לפרסם סרטונים על איסות שלהם במחלקה ראשונה או מחלקת עסקים. רבים מהם לא אנשי עסקים, אלא אנשים כמוני וכמוכם שבעזרת הרבה טיסות פלוס נקודות בכרטיסי אשראי שונים שנותנים להם המון בונוסים בנקודות משדרגים את עצמם למחלקת עסקים (ולפעמים אפילו למחלקה ראשונה בחברות תעופה שבהן עדיין יש מחלקה כזו) או אפילו מצליחים לקבל כרטיסים חינם.

היוטיובר הזה למשל גאה בכך שהוא אובייקטיבי כי הוא משלם תמיד על הכרטיסים שלו בעצמו – אבל אני מודה שאני קצת סקפטית כי בסופו של דבר לדעתי לראות כך מישהו שמסריט באופן כזה אובססיבי גורם לצוות להבין שיש לו צופים שחברת התעופה עצמה כנראה רוצה שיתרשמו בצורה טובה מחברת התעופה, כך שלא פעם הצוות יכול בקלות להיות נחמד יותר כלפיו, ובכך להפוך את הביקורת ללא אובייקטיבית כפי שהוא חושב שהיא.

וזה מעבר לעובדה שלבחור החביב יש העדפות משלו לגבי מה המושבים ה״טובים״ במטוס, והוא עצמו טבעוני כך שביקורת האוכל שלו מאוד מוטה לאוכל שהוא לא בהכרח מייצג על האוכל הכללי.

כמובן שיש יוטיוברים אחרים שעוסקים בנושא, כמו למשל כמו למשל היוטיובר הזה שאוהב לטוס או לנסוע במחלקות יוקרה למיניהן בטיולים שלו.

בטיסה שלי מאיסטנבול לסן פרנסיסקו, מחלקת העסקים במטוס היתה גדולה למדי, והיתה גם עמוסה מאוד ואולי אפילו מלאה לחלוטין.

בשנים האחרונות יש נטיה להפוך את הכיסאות במחלקת עסקים ל״משודרגים״ וכאלו שמספקים גם פרטיות, מקום לחפצים שונים, מאפשרים לפתוח את המושב למיטה, ובאופן כללי אמורים להיות נוחים יותר – והם נראים כך.

אבל אני מרגישה שמבחינתי המושב סתר את הסיבה שבגללה הזמנתי מקומות במחלקת העסקים, כי הוא הרגיש לי מאוד צפוף וקלסטרופובי בגלל המאסיביות של המושב לפני – וכל האמצעים שאמורים היו להפוך אותו לכזה שנותן יותר פרטיות. אני אישית הייתי מעדיפה את המושבים שהיו לי בטיסות בעבר או בטיסה הראשונה, שבהן פשוט יהה מדובר על מושבי מטוס ״רגילים״ שפשוט היו גדולים יותר מאשר המושבים במחלקת תיירים.

אחרי שהרוב המכריע של הנוסעים במחלקת העסקים עלה לטיסה, הדיילות והדיילים התחילו לחלק משקאות ממותקים.

במושב כבר המתינו לנו חבילות פינוק של מוצרי טואלטיקה שונים שנראתה מרשימה ויוקרתית – אבל אני חייבת לציין שאני זוכרת שקיבלתי חבילה דומה גם בטיסה שלי במחלקת תיירים כשטסתי עם החברה לניו זילנד:

באופן דומה לטיסות באורך דומה, בטיסה שלנו הוגשו שתי ארוחות: אחת שהיא גדולה ובהגשה רשמית, והשניה קלה וקטנה יחסית. באופן לא אופייני, בגלל שהטיסה שלנו יצאה בשעות הבוקר – הארוחה הקלה הוגשה קודם. היה מדובר על ארוחת בוקר, ובהתחלה הגישו לנו מגש עם פריטים די סטנדרטיים של ארוחת בוקר כלומר יוגורט, פירות ולחם – ואז מנה חמה שבה היתה לנו בחירה בין חביתה למעין בלינצ׳ס עם גבינה – ואני בחרתי בבלינצ׳ס שהיו מאוד טעימים (בחזור ניסיתי את החביתה שהרגישה לי הרבה פחות מוצלחת):

מיד אחרי ארוחת הבוקר, הצוות הכין את הטיסה לאפשרות של הנוסעים לישון. מי שצפה בסרטונים של הבלוגרים שצירפתי קודם יודע שבשלב זה במחלקת העסקים הדיילים ובדיילות עוזרים לנוסעים השונים להפוך את המושבים שלהם למיטות בכך שהם מוסיפים מצעים ממצעים שונים, אבל לי משום מה הם לא הציעו את זה. אני מודה שלא התכוננתי לישון ואפשר היה לראות שאני מתכוונת לבלות את השעות הקרובות בצפיה בסרטים כך שזה לא היה חסר לי.

הבעיה היא שמאותו רגע – הדיילים והדיילות פשוט נעלמו, וגם אם הייתי רוצה לבקש שיעזרו לי עם הפיכת המושב למיטה – לא היה מי שיעזור. וזה מעבר לעובדה שלא היה ממי לבקש אוכל או שתיה אם מישהו היה מעוניין. הם עברו במחלקה רק פעם אחת עד לפני שהתחילו להגיש את הארוחה לקראת סוף הטיסה, והיה מדובר פה על טיסה של 13 שעות, וגם כנראה בילו במחלקת תיירי עם שאר הדיילים והדיילות כך שגם לא יכולנו לתפוס אותם.

ואז לקראת סוף הטיסה, הגיע הזמן לארוחה העיקרית והמרכזית של הטיסה.

מאז ומתמיד האוכל במחלקת עסקים היה איכותי וטעים יותר מזה של מחלקת התיירים, והוגש בצורה מפוארת יותר – אבל הפעם התחושה היתה שחברת התעופה ממש מנסה לחקות חוויה של מסעדת יוקרה.

קודם כל, קיבלנו כבר בתחילת הטיסה תפריטים שפירטו את הארוחות, ואת האפשרויות לבחירה – ולפני הארוחה הגדולה, עבר בין המושבים השף של המטוס ופנה לכל אחד מאיתנו בשם המשפחה שלו פלוס אדון / גברת כדי לשאול איזו מנה אנחנו מזמינים, כשבמקביל הדיילים ניגשו לשאול אותנו מה נרצה לשתות.

הארוחה התחילה במשקה וצלחת של אגוזים מחוממים.

אחרי שהאגוזים והמשקאות הוגשו לכל המטוס, הדיילים עברו עם סידור שולחן בסיסי שכלל ״נר״ (שהיה מנורה בתוך מעין פמוט מנייר) עםחמאה ותבלינים בסיסיים, שמיד אחריו קיבלנו לחם מחומם:

לאחר הלחם, הגיע תורה של עגלת הסלטים – שבה הדייל והשף עברו בין המושבים והציעו לנו דגימות מסלטים שונים כדי שנוכל לטעום מכולם, ומסתבר שגם הטורקים אוהבים לאכול אבטיח עם גבינה בולגרית בתור סלט:

ואז עברנו למנה העיקרית, שגם היא לא היתה גדולה במיוחד:

ואחרי המנה העיקרית, עברה שוב עגלת קינוחים, שממנה יכולנו לבקש דגימות קטנות של קינוחים מסוגים שונים, החל מפודינג לחם וכלה בגלידה בטעמים שונים.

החוויה של הטיסה במחלקת עסקים היתה חוויה מעניינת למדי.

מצד אחד, הרגשתי שהמושב עצמו שנועד לתת פרטיות ונוחות לי אישית לא היה נוח, שלמשל היה לי קשה ״למתוח״ בו את הרגליים. מעבר לזה, הרגשתי שנדרש היה ממני לקחת יוזמה כדי לקבל כמה מהשירותים שהייתי אמורה לקבל, החל מגישה לטרקלינים בשדות התעופה, וכלה בסידור המיטה במטוס עצמו – ואני שואלת את עצמי למה דברים לא קרו באופן אוטומאטי.

מצד שני, חשוב לציין שגם עם המושב הקלסטרופובי, מחלקת העסקים עצמה הרבה פחות צפופה ממחלקת התיירים, ואפילו הצפיפות במושב עצמו נוחה יותר מאשר להצטופף עם לפחות עוד אדם או שניים בשורה משותפת במחלקת התיירים.

וכמובן שרמת השירות והמזון טובים משמעותית מאלו של מחלקת התיירים, וגם עצם העובדה שניתן להפוך את המושב למיטה או לכל מצב בין כיסא למיטה (ובמיוחד כאין מישהו מאחורינו שיעיר על השענות אחורנית שמפריעה לו) הוא מאוד נוח.

ואני מודה שאני גם אהבתי את זה שיש אפשרות לקצר קצת בתורים – בין אם בצ׳ק אין ובין אם בתור לבידוק הבטחוני בשדה התעופה באיסטנבול.

פסח, מצה ומרור

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

כשהייתי ילדה, כמעט תמיד היינו נוסעים לסבתא שלי בצפון כדי לחגוג את ליל הסדר. הדוד והדודה שלי גם היו מגיעים (כי הם היו גרים קרוב לסבתא) עם כל הנכדים, ואני חושבת שבשנים שבהן הסבא רבא שלי עדיין היה בחיים ולא היה סנילי מידי – הוא זה שהיה מנהל את הסדר.

אני חושבת שהיינו קוראים את רוב ההגדה, לפחות עד הקטע של הארוחה. איכשהו אחרי הארוחה לא היינו ממשיכים עם השירים ושאר הקטעים.

סבתא שלי כמובן היתה מבשלת, והיו לה לא מעט מאכלים מסורתיים כמו למשל מבלנים קטנים ממצות שהיא היתה ממלאת בפירה עם בצל מטוגן, או לפתן מפירות יבשים. וכמןבן שהיה מרק עם קניידלעך, וגפילטע פיש שהיא היתה מכינה בעצמה.

אחרי שסבתא שלי התבגרה והיה לה קשה לבשל, היא התקשתה לקבל עזרה מאמא שלי ואחותה (גיסתן היאכנע כמובן שלא הציעה עזרה), אז התחלנו לחגוג אצל המשפחה של הדודה שלי – או שההורים שלי הסכימו לארח אצלנו בירושלים, כשהמשפחות של אחיה ואחותה היו מגיעים אלינו להתארח, ומישהו היה מסיע את סבתא.

לדעתי אז קיצרנו בסדר כי הדוד שלי ומשפחתו (ואולי גם הדודה שלי) מיהרו לחזור הביתה בסוף הארוחה כי לא היה לנו מקום לארח את כולם.

עם הזמן ובמיוחד כשכולנו התחלנו לצאת עם בני זו פוטנציאליים, ובסופו של דבר גם אחי ואחותי התחתנו והביאו ילדים לעולם – התחלנו יותר ויותר לחגוג כחלק מהמשפחה הגרעינית שלנו.

כמובן שלפעמים יש מצבים שבהן המשפחות של אחי ואחותי שתיהן לא זמינות בגלל מחויבויות למשפחה של גיסתי או גיסי או בגלל טיולים לחו״ל.

הפתרון לזה משתנה כמובן – כשרק אחותי התחתנה, והמשפחה של גיסי עדיין לא היתה גדולה מידי עם המון נכדים – היינו מוזמנים אל ההורים של גיסי במצב כזה. אבל עם הנים ההורים של גיסי התעייפו גם הם מהאירוח, במיוחד כי המשפחה מאוד גדלה, ולכן לא פעם האחים או האחיות עצמם מארחים, ואליהם אנחנו פחות קרובים.

המשפחה של גיסתי לעומת זאת היא דתית, ולמרות שהם מאוד נדיבים וכמובן מזמינים אותנו לשהות איתם את כל החג (כי לא נוכל לחזור הביתה אחרי ליל הסדר כי זה דורש נהיגה), אבל אירוח זה נשמע לנו מכביד ולא נעים.

מטרידנית = אישה שמנה מאוד?

אני בדיוק צופה בנטפליקס בסדרה בשם אייל קטן.

הסדרה מבוססת על סיפור אמיתי של קומיקאי כושל שבו אישה שבמקרה הוא היה נחמד אליה ונתן לה משקה חינם בפאב שבו הוא עבד התחילה לעקוב אחריו ודי הרסה לו את החיים, בעיקר כשהיא התחילה להתערב מאוד בחיים שלו, החל מלהטריד אותו במקום העבודה שלו או כשהוא ניסה להופיע כקומיקאי – וכלה בהתעמתות עם אנשים בחיים שלו, החל מהחברה שלו לשעבר ובת הזוג הנוכחית שלו – וכלה ביצירת קשר עם ההורים שלו כדי לספר להם שהוא נפגע בתאונת דרכים.

וכל זה קרה במקביל לתהליך נפשי שהוא עבר לגבי היבטים אחרים של החיים שלו.

הקומיקאי כתב מחזה על החוויה הזו, שהפך להיות סדרה בנטפליקס שהוא זה שגם מככב בה בתור עצמו.

הוא מתאר פה חוויה מאוד מורכבת – מצד אחד הוא אכן סבל מאוד מהנוכחות של הסטוקרית בחיים שלו' ובמיוחד בכך שהיא הפריעה לאנשים סביבו ואפילו הרסה לו את מערכת היחסים עם מי שהיתה בת הזוג שלו. מצד שני, היה בה משהו שמאוד ריתק אותו, ואולי אפילו העלה לו את האגו שיש מישהי שכל כך ״מאוהבת״ בו.

אני חושבת שכבר כתבתי פה בזמנו שיצא לי לפגוש מישהי עם בעיות נפשיות דומות בבריכה שבה אני שוחה – מישהי שהמציאה לעצמה חיים שבהם היא עשירה, היתה נשואה למייקל ג׳קסון (והאמא של חלק או כל הילדים שלו), והחברה הכי טובה של לא מעט כוכבים הוליוודיים וזמרים מפורסמים.

כמובן שכל זה היה שקר, והתגובות שלה לכל דבר שיכול היה לסתור את הסיפור המוגזם שלה ולהראות את הפתטיות שלה כמובן זכה לתגובה אלימה מילולית. וגם כשהיה אמור להיות לה ברור שאני כבר לא קונה את השקרים שלה ומבינה מי היא ומה היא – היא התקשתה לוותר עלי בתור מי שהיתה אמורה להעריץ אותה.

אפילו כשניסיתי להפטר ממנה ולגרום לה להבין בכל דרך שהיא שאני לא מעוניינת בקשר איתה (חסימה בטלפון ובמדיה חברתית, התעלמות ממנה שנפגשנו פנים מול פנים) – היא סירבה לקבל את זה והמשיכה להטריד אותי כמה שהיא יכולה.

ואני מודה שבאותה תקופה מאוד פחדתי ממנה ומהתגובות שלה. למזלי באמת היה מדובר על מישהי שלא היתה אלימה כמו הדמות בסדרה עצמה, ובשלב מסוים היא נעלמה לחלוטין מהבריכה – אבל בדיעבד אני גם מבינה שהחששות שלי מהתגובה שלה היו כנראה מוצדקות.

במקביל אני בהחלט מבינה את הסקרנות של הבחור מצד אחד להבין אותה ומה עומד מאחורי ההתנהגות שלה (ואולי לפעמים לחשוב שהחיים שהיא מתארת הם באמת אמיתיים ולא שקר) – אבל מצד שני החששות מפני ההתנהגות שלה שרק הולכת ומחמירה, ועלולה לגרום לנזקים משמעותיים.

לסדרה עצמה חשוב מאוד להיות אותנטית – למשל יש בה דמות של אישה טרנסג׳נדרית, והם בחרו בשחקנית טרנסג׳נדרית שתגלם אותה, ואפילו יש לה סצנת עירום באחד הפרקים בסדרה.

את הדמות של הסטוקרית מגלמת שחקנית שמנה מאוד. יכול להיות שמדובר על ליהוק מכוון כי הסטוקרית עצמה היתה אישה שמנה באופן דומה, ואני תמיד שמחה לראות שיש ייצוג פיזי של אנשים שמנים באמת על המסך.

אבל הבעיה היא שלא פעם דמויות שמנות מסתמכות על המון הנחות שמתבססות על דעות קדומות והנחות שהן לא בהכרח נכונות.

כמו למשל שנשים שמנות כל כך נואשות לתשומת לב גברית שכל גילוי של יחס נעים מגבר מתפרש אצלן בתור הזמנה למערכת יחסים. אמנם הסדרה מנסה להציג את הסטוקרית בתור חולת נפש, אבל בתחילת העלילה יש רמיזה די רצינית על זה שהבחורה פשוט מתאהבת בגיבור ונטפלת אליו רק כי הוא היה קצת נחמד אליה, ברמה שבה אישה נורמטיבית לא היתה מעניקה לה משמעות.

וזו אחת הבעיות הגדולות של ייצוג אנשים שמנים על המסך, כי לא פעם אנשים שמנים מייצגים אנשים שליליים במיוחד – ולא פעם בגלל שמסתמכים על תכונות שאמורות לאפיין אותם, כמו למשל עצלנות או זללנות או נואשות.

מעבר לזה, כמו שכתבתי – לדמות של הטרנדג׳נדרית יש בסדרה סצנת עירום, ובצדק – כדי לנרמל נשים טרנסג׳נדריות בתור נשים אמיתיות. אבל בסצנת הסקס היחידה שיש בסדרה בין הגיבור לבין הסטוקרית – היא נשארת לבושה לחלוטין. כאילו ברור מאליו שיהיה מגעיל לראות אישה שמנה ערומה.

הטיול לאלסקה – הטיסה עצמה, חלק ראשון

אחרי הרבה מאוד שנים שבהן לא טסתי, ובגלל שעליתי במשקל מאז – החלטתי לפנק את עצמי ולרכוש בעזרת מיילים ובתוספת תשלום כרטיס למחלקת העסקים כדי שיהיה לי נוח וגם כדי להתפנק קצת.

החוויה עצמה היתה מעניינת. שזה אומר חוויה לא גרועה, אבל גם לא בהכרח טובה כפי שהייתי מצפה מכרטיס במחיר כזה.

קודם כל, זו לא הפעם הראשונה שיוצא לי לטוס במחלקת עסקים. בעבר, קצת אחרי הרילוקיישן שלי לארה״ב, היו לי המון מיילים (בגלל שטיילתי הרבה בארה״ב כולל בטיסות, וטסתי כמה פעמים לביקורי מולדת), וניצלתי אותם כמה פעמים לשדרג את עצמי למחלקת עסקים לכיוון אחד.

אני זוכרת שבפעם הראשונה שעשיתי את זה, הופתעתי לגלות שקיבלתי גם שובר להכנס לטרקלין המלך דויד ששמור לנוסעים במחלקות היוקרה השונות, ולעיתים גם לאנשים שברים במועדוני מיילים שונים החל מכמות מיילים מסויימת (למרות שלדעתי בשדות תעופה רבים כנראה שאפשר לרכוש שובר כזה בתשלום נוסף למי שמעוניין). החוויה היתה נחמדה – המקום היה יחסית שקט ופחות צפוף משאר שדה התעופה, והיה קצת אוכל בחינם, בעיקר סלטים ובורקסים.

אבל הפעם – לא קיבלתי שובר כזה. ייתכן שיש פה נוהל חדש שבו לא הייתי צריכה לקבל שובר ספציפי אלא יכולתי להציג את הכרטיס שלי בכניסה, או שאולי הטרקלין זמין רק לחברות תעופה מסוימות ולא לאחרות, ונראה שהייתי צריכה לשאול בצ׳ק אין מה לעשות לגבי זה, אבל שכחתי.

לא הייתי בשדה התעופה בישראל מספיק זמן כדי שזה יהיה משמעותי, אבל זה עדיין מפריע לי ברמת העקרון.

כשעליתי למטוס בטיסה מישראל לאיסטנבול, מחלקת העסקים היתה ריקהֿ והיא די נשארה כזו לכל אורך הטיסה. ישב מישהו מלפני, והיה עוד זוג שישב בצד השני של השורה שלי. כשכולנו התיישבנו עבר דייל עם משקאות קלים, חגרנו חגורות – ואני חושבת שכולנו התחלנו לנמנם ברמה כזו או אחרת עד ההמראה.

אחרי ההמראה הציעו לי הדיילים לאכול, ומסיבה לא ברורה הסכמתי למרות שלא הייתי ממש רעבה. בדיעבד שמתי לב לזה ששאר הנוסעים ישנו כבר ולא אכלו, ואיכשהו הרגשתי קצת לא נעים בסיטואציה הזו.

אני חושבת שגם בטעות עשיתי טעות בבחירת הטיסה.

יצא לי לא פעם לטוס לארה״ב בטיסות שיוצאות משדה התעופה בסביבות חצות, אבל הטיסות שלי בעבר היו כאלו שבהן הטיסה הראשונית היתה ארוכה (עד טורונטו או ניו יורק), ואחיה יהתה לי לרוב טיסה קצרה יותר בתוך ארה״ב לעיר היעד שלי. זה אפשר לי לנמנם קצת בטיסה הראשונה במקום שנת הלילה שלי.

אבל הפעם הטיסה היתה הפוכה במובן הזה שקודם כל היתה לי טיסה של שעתיים לאיסטנבול – ורק אחרי המתנה של כמה שעות, בשעות הבוקר הלא ממש מוקדמות, היתה לי טיסה ישירה מאיסטנבול עד סן פרנסיסקו עצמה. אז למרות שהצלחתי לנמנם קצת בטיסה מישראל לאיסטנבול – זה לא ממש הספיק…

ואז הגענו לשדה התעופה של איסטנבול, באמצע הלילה.

בטיסה הקודמת שלי לאיסטנבול לניו זילנד בנובמבר / דצמבר 2019 היה לי מזל מאוד גדול – הטיסות שלי נחתו והמריאו מאותו טרמינל, וזה חסך לי המון הליכות. מעבר לזה, הטיסה הגיע לאיטנבל בשעות הערב המוקדמות, בטרמינל שהיה יחסית פחות צפוף.

הפעם הגענו לטרמינל באמצע הלילה – והדבר הראשון שחווינו היתה צעדה ארוכה מאוד כדי להגיע לנקודת בידוק בטחוני. אני חושבת שיצא לנו לצעוד בערך 20 דקות לנקודת הבטחון היחידה שהיתה פתוחה, ואז עוד בערך 10 דקות נוספות כדי להגיע לטרמינל עצמו, למרות שהיו נקודות בטחון קרובות יותר גם לנקודת היציאה שלנו מהמטוס וגם לטרמינל, אבל הן היו כולן סגורות. לא ברור לי למה בחרו לפתוח רק את העמדות הרחוקות יותר.

ואז גם גילינו שהטרמינל עצמו היה מפוצץ באנשים שהמתינו לטיסות שהתחילו לצאת רק בבוקר. היה קשה למצוא מקום לשבת, וכשהצלחתי למצוא מקום זה היה ליד אנשים שלא בהכרח היה לי נוח לשבת לידם. הנה תמונה שמדגימה כמה הטרמינל היה מפוצץ, וזה כבר היה בשעה שבה התחילו לצאת כבר טיסות:

פה בדיוק היתה לי חסרה היכולת להכנס לטרקלין של מחלקת העסקים. אני מניחה שיכולתי לקחת יוזמה ולשאול את המודיעין בשדה התעופה, אבל אחרי הניסיון הלא נעים שלי מולם בטיסה שלי לניו זילנד לפני ארבע שנים, העדפתי לא לפנות אליהם.

אז ביליתי בערך ארבע שעות בהמתנה כדי לגלות לאיזה שער ללכת כדי לעלות לטיסה, כולל אכילת ארוחת בוקר קלה.

ואז גיליתי ששער העליה שלי נמצא בטרמינל אחר, וזה דורש ממני הליכה של בערך חצי שעה, כי שדה התעופה של איסטנבול הוא ענקי. אני מודה שאני מתפלאת שאין בשדה העופה רכבת פנימית כמו הרבה מאוד שדות תעופה מערביים.

יוקר המחיה – שוב?

זה הנושא של השרביט החם השבוע, למרות שכבר כתבנו על הנושא בסוף יולי.

אני לא חושבת שהתשובה שלי השתנתה מאז – אני עדיין לא אוכלת במסעדות יקרות במיוחד, וכנראה בתו צמחונית קניות במכולת לא ממש מכאיבות לי במיוחד (למרות שהעליה במחירים מורגשת).

השאלה היא כמובן האם המגמה של העליה במחירים תמשיך, ואם כן – לכמה זמן. אני מניחה שהמלמה שתהיה או לא תהיה מול איראן תשפיע על זה.

על התקיפה האיראנית

אני יודעת שלרוב בראשון בבוקר אני מפרסמת את הרשומה שלי לשרביט החם, אבל המאורעות של אתמול בלילה דחה את הרשומה למחר.

בשישי בבוקר היה לי אימון אישי, והמאמן שלי סיפר לי שהוא לרוב לא קורא חדשות אבל בטעות נכנס לאתר של וויינט והבין שכנראה הולך לקרות משהו בסופ״ש הזה.

אז גם אני נכנסתי לאתר וראיתי שבאמת יש הערכות של המודיעין הישראלי והאמריקני שהולך לקרות משהו בסופ״ש. אבל בסה״כ היה די שקט עד שנחטפה הספינה הכביכול ישראלית בשבת בצהרים.

לערי הבנתי שאיראן התחילה לפעול, אבל כנראה החטיפה לא היתה מספקת אותה, במיוחד אחרי שהתגלה שזו בעצם לא ספינה ממש ממש ישראלית.

אחי וגיסתי בילו את הסופ״ש אצל ההורים שלי. אני במקור חשבתי להצטרף אליהם ואז לתפוס איתם טרמפ בשבת, אבל בסוםו של דבר הם החליטו להישאר בירושלים רק בשעה קצת מאוחרת בשישי, אז כבר לא היתה תחבורה ציבורית לעיר.

באופן עקרוני יש מוניות שירות באיור המרכז בסופי השבוע – גם מוניות שירות שמגיעות לתחנה המרכזית, וגם מוניות לירושלים (וחיפה, וטבריה, ועוד כמה ערים) שיוצאות מהתחנה המרכזית. אבל אני די חוששת מלנסוע בהן מאז אוקטובר, במיוחד עכשיו כשלא היה ברור מתי תתחיל המתקפה – ולכן נשארתי במרכז.

וזה יצא טוב, כי כשבערב התחילו להודיע על המגבלות של פיקוד העורף, גיסתי החליטה להשאר בירושלים מתוך הנחה שאם תהיה תקיפה, הסיכוי שהיא תהיה במרכז גבוהה יותר לעומת ירושלים, וגם בנוסף אני חושבת שהנוכחות של ההורים שלי עזרה, למרות שאמא שלי גם היא די היסטרית, ואבא שלי מכור לחדשות כשגיסתי מעדיפה לא לחשוף את הילדים ואת עצמה לחדשות

ואז לקראת שתיים בלילה, התעוררתי כדי ללכת לשירותים. ואיכשהו התזמון יצא טוב – כי עשרה לשתיים שמעתי את הטלפון שלי מצלצל.

לא ממש הבנתי מי יתקשר אלי בשעה הזו – חשבתי שזה אולי חלק מהלוחמה הפסיכולוגית של האירנים, ואמרתי לעצמי לשים לב למספר. במובן הזה חשבתי כמה טוב שהייתי ערה כי אם השיחה היתה מעירה אותי משינה יכול להיות שהייתי עונה למשהו שלא הייתי רוצה או צריכה לענות לו.

אבל מסתבר שזו היתה אמא שלי – היא התעוררה מרעשים של פיצוצים, וכנראה העירה את כל הבית כשהפיצוצים המשיכו, וגם כשבשלב מסוים היו אזעקות (למרות שלא ברור לי האם היו אזעקות באיזור שלהם שהם לא שמעו כי הם היו במקלט של הבניין, או שבמקרה אצלם לא היו אזעקות).

היא הניחה שאם אצלם יש רעשים של פיצוצים אז גם אצלנו יש, והיא מיד הניחה שגם אצלנו יש וגם אני ערה ובמקלט (למרות שבבניין שלנו אין מקלט, ולכל היותר אנחנו יכולים להסתתר בחדרי המדרגות של הקומות של אמצע הבניין, שהקומה שלי למזלי היא אחת מהן). היא בהתחלה סירבה להאמין לזה שאצלנו שקט, אבל אז כשהיא קלטה שהיא סתם התקשרה אלי באמצע הלילה היא ניתקה בהנחה שארצה ללכת לישון.

אבל נשארתי לקרוא קצת חדשות, ולהגיב על תגובות – ואיכשהו בשלוש ומשהו גררתי את עצמי למיטה רק כדי שאחד החתולים שלי יתחיל לדרוש תשומי.

מוקדם בבוקר השעון המעורר שלי צלצל כי תכננתי ללכת לחדר הכושר, ואחרי שכיביתי אותו אמרתי לעצמי שאני רק עוצמת עיניים ועוד כמה דקות אני אקום, אבל מסתבר שנרדמתי והתעוררתי די מאוחר ובגלל סידורים שמתוכננים לי היום – לא ממש יצא לי ללכת לחדר הכושר.

אני חושבת שהאירנים השיגו את המטרה שלהם בכך שהם גרמו לחץ ואפילו פאניקה אצל חלקים דולים של הציבור – אבל בדיעבד גם גילינו שבעזרת לא מעט עזרה בינלאומית הצלחנו לעצור את המתקפה הזו עם מעט מאוד נזקים.

אבל קשה להכחיש שעצם העובדה שאיראן בחרה להגיב נגד ישראל באופן ישיר ולא עדיף כמו בעבר מעידה על שינוי שהוא כנראה לא טוב במדיניות שלה. כל זה למרות שמאוקטובר שמענו על כך שלאיראן אין אינטרס להיכנס מולנו למלחמה כוללת.

שזה כמובן מעלה את השאלה עד כמה החיסולים האלו שהממשלה החליטה לצע היו חיוניים או שהם היו סתם התגרות מיותרת כדי לערער את המצב הבטחוני כדי למנוע בחירות.

עצם העובדה שהתקיפה לא תואמה עם האמריקנים מעידה כנראה על כמה דברים.

השאלה עכשיו היא מה הלאה. במצב נורמלי היינו כנראה נגררים למצב שבו אנחנו חייבים להגיב לתקיפה כדי ליצור הרתעה, ואז איראן היתה מגיבה כדי לחזק את ההרתעה שלה – ואחרי כמה סבבים, כנראה שהיה סיכוי שהיתה נפתחת מלחמה שהיתה הופכת למלחמה רחבה יותר מאשר מלחמה בין ישראל לאיראן.

כרגע יש לחץ מצד ארה״ב שישראל לא תגיב ובכך כנראה לעצור את ההתדרדרות למלחמה כוללת באיזור עם השפעה צבאית וכלכלית על כל העולם. נקווה שהמטומטמים בשלטון יבינו את המשמעות של הלחץ הזה וישמעו לו.

חוסר מסגרת

בתהליך חיפוש העבודה הקודם שלי, התראיינתי בחברה בהוד השרון שבה המראיין שלי איחר לראיון.

אז יצא שהמתנתי לו לא מעט זמן ליד עמדת הקבלה, בזמן שאחד העובדים הגיע לשיחה עם עובדת הקבלה / מנהלת המשרד של החברה. הם סתם קישקשו על כדורגל, נושא שלא ממש מעניין אותי (ויש כמה קולגות מהעבודה שבה עבדתי לפני הראיון הזה שאני אפילו די מתעבת אותו) – אבל אותי השיחה הקסימה כי היא גרמה לי להבין כמה אני מתגעגעת לדינמיקה המשרדית הזו של הסמול טוק בין העובדים.

נזכרתי בזה היום בבוקר בהקשר קצת שונה.

היית בחדר הכושר, ופתאום שמתי לב שלא ממש יוצא לי לשוחח עם אנשים במהלך האימון שלי או אחר כך.

ופעם זה לא היה כך. כשרק הגעתי למכון התחלתי להתלבש באיזור מסוים של המכון, משהו שהוא די טבעי ורוב הנשים ״מתבייתות״ על איזור מסוים שבו הן שמות את החפצים שלהן ומתלבשות, וכך הכרתי כמה מהנשים שהתארגנו או שהתלבשו סביבי. לא הפכנו לחברות, אפילו לא ברמה של לצאת לקפה אחרי האימון (כנראה כי כולנו מיהרנו לעבודה אחרי האימון), אל כן יצא לנו לקשקש ואפילו להכיר קצת פרטים אקראיים אחת על השניה, כולל ימי הולדת או מצבם הבריאותי של ההורים.

עם הזמן הנשים האלו עזבו בהדרגה. אחת נפצעה ובגלל שהיא היתה מבוגרת כנראה לא ממש הצליחה להתאושש מהפציעה והפסיקה להגיע. מאמנת אחרת היתה צריכה להגיע מחוץ לתל אביב לשמור על הנכדות שלה וכדי להמנע מהפקקים הכניסה לעיר היא היתה מגיעה לחדר הכושר ממש מוקדם כמוני. אבל ברגע שהיא עברה לתל אביב ולא היתה צריכה להתעורר מוקדם – היא לאט לאט הפסיקה להגיע בשעות הקבועות, ולא ברור לי האם היא מגיעה בשעות אחרות או פשוט הפסיקה להתאמן בכלל כי השינוי בשגרה גם שבר לה את המסגרת. ויש מישהי שלישית שעברה לסניף אחר של אותה רשת של חדרי כושר שנמצא ליד הבית שלה מסיבות טכניות והיתה מאוד בטוחה שבתור מנויה ותיקה של הרשת יאפשרו לה להכנס גם למועדון שלנו למרות שהוא נחשב ברמה ״גבוהה״ יותר, אבל מעצם העובדה שלא ראיתי אותה מאז שהיא בישרה לי על המעבר אני מניחה שזה לא קרה. מתאמנת אחרת כנראה עדיין מגיעה, אבל בשעות אחרות עכשיו שהיא כבר בפנסיה.

אלו היו כמובן רק דוגמאות, אבל היום בבוקר פתאום שמתי לב לזה שאני לא פעם מתארגנת לפני האימון ומתלבשת אחריו די לבד באיזור ה״קבוע״ שלי. יש משהו כיפי בזה שיש לי את המרחב הפיזי להתלבש בצורה מרווחת ובלי שאף אחת אחרת מתעצבנת בקול או בשקט על הצפיפות – אבל אני מודה שהחברה קצת חסרה לי.

בחיפוש מהיר בגוגל, גיליתי לא מט כתבות כמו למשל הכתבה הזו שמעודדות קשרים ״רופפים״ כי יש להם יתרונות במניעה של בדידות וחיזוק תחושת השייכות לשכונה / מקום העבודה / מסגרות כמו חדרי כושר.

אני חושבת שכולנו הרגשנו את זה בתקופת הסגרים של הקורונה – כשנשארנו בבית ואיבדנו את הקשרים החברתיים האלו. אני זוכרת למשל איזה כיף היה לחזור להתאמן בסביבות יוני בחדר הכושר – כולנו ה״קבועות״ ואפילו המנקה היינו מאושרות להתראות שוב.

אבל אני חווה את זה עכשיו אחרי שפוטרתי וכשאני מחפשת עבודה. עצם העובדה שאני בחופש אומרת שאיבדתי את המעגל החברתי של ״החבר׳ה במשרד״, וכנראה שזה מבליט לי את החוסר שמ

עדכון מאמנים.

בפוסט האחרון שכתבתי על הנושא כתבתי שחזרתי לפני שבוע לעבוד עם המאמן הקבוע שלי. מאז לא שמעתי מהמאמן המחליף וגם לא יצא לי להתראות איתו, כנראה כי הוא לא עובד בשעות שבהן אני מתאמנת.

אבל רק כשחזרתי לעבוד עם המאמן הקבוע שלי, הבנתי עד כמה הקשר האישי שלי עם המאמן הזמני הרגיש לי לא זורם. איכשהו אחרי בערך 30 – 40 דקות של אימון היינו מגיעים למצב שבו אחד מאיתנו היה צריך לשאול שאלה סתמית כזו או אחרת כדי לשבור את השתיקה המביכה שהתחילה.

לגבי המאמן הקבוע: נשמתי לרווחה שלפי מה שהוא סיפר לי התברר לי שהוא לא שירת בעזה אלא ביו״ש. לא שלהיות בשטחים זה בטוח (למרות שהוא ניסה להציג את זה כך), אבל ברור שזה עדיף מכל בחינה שהיא .

באימון שלנו אתמול הוא גם במקרה הזכיר שבשבועות ואפילו החודשיים שלושה האחרונים יצא לו להגיע לא מעט הביתה.

ולגבי חוסר הבטחון שהרגשתי האם אני נידנדתי לו יותר מידי והאם הוא חזר לעבוד איתי מתוך חוסר נעימות – היו שני דברים שהרגיעו אותי.

באופן עקרוני אני מתאמנת מוקדם מאוד בבוקר – כשהתחלתי להתאמן בחדר הכושר גיליתי שהי נוח לי להתאמן לפני שאני מתחילה לעבוד, מה שאומר שאני מגיעה למכון בסביבות ש או שש וחצי בבוקר.

וזה אומר שהאימון שלי עם המאמנים שהיו לי תמיד היו בשעות המוקדמות האלו, חוץ מכמה מקרים ספציפיים שבהם מאמנים ספציפיים ביקשו להעביר אותם באופן קבוע לימי שישי בבוקר.

אני והמאמן הקבוע היינו אמורים לחזור השבוע לעבוד יחד בחמישי בבוקר, אבל ברביעי בערב הוא שאל אם אפשר להעביר את האימון ליום שישי בבוקר בשעה מאוחרת יותר כי הוא הרגיש עייף. המחשבה הראשונה שלי היתה שבטח נתקעתי לו עם האימון שלי כשלא נוח לו.

אבל אז נזכרתי בטכניקה שהקואצ׳רית שלי לימדה אותי שלא פעם איך שאנחנו מפרשים את הסיטואציה תלוי בהרבה הנחות שלנו, ושהנחות שליליות יובילו למסקנה שלילית, ממש מו שהנחות חיוביות יובילו למסקנה חיובית.

אז אמרתי לעצמי שאולי הוא פשוט יצר איתי קשר כי הוא מרגיש מספיק בנוח איתי לבקש ממני גמישות מסוימת, וזה דווקא סימן חיובי.

ובשיחה שלנו בשישי בבוקר, הוא סיפר לי במקרה על מישהו שהתאמן אצלו בעבר בימים אחרים אבל בשעות שמקבילות לאלו שלי. אותו מתאמן עבר בשלב מסוים לסניף אחר של חדר הכושר, אבל לאחרונה חזר חזרה לסניף שלנו – וביקש לחזור לעבוד עם המאמן הקבוע שלי.

והמאמן אמר לי שהוא לא היה מעוניין בזה כי קשה לו להתעורר בשעות האלו – ולכן הוא הפנה את המתאמן הזה למאמן אחר שהוא חבר שלו.

אני מודה שזה הפתיע אותי כי בזמנו כשהם עבדו יחד התרשמתי שהיה ביניהם קשר אישי טוב. לי יש כמובן קשר מקצועי מאוד טוב איתו, אבל הוא מעולם לא גלש לכיוון של קשר אישי יותר.

ואז בעצם הזכרתי לעצמי שאם הוא היה מעוניין להפסיק לעבוד איתי, הוא יכול היה לעשות את זה.

עד כמה ביקורת על הרזיה של אחרות היא בעצם קנאה?

אי שם בנובמבר 2008, הייתי שנה וחצי לתוך הדיאטה הראשונה שלי שעבדה וירדתי בערך עשרים וקצת ק״ג מתוך בערך 50 – 60 ק״ג שרציתי לרדת. אמנם זו ירידה מאוד איטית, אבל בדיעבד התברר שדווקא האיטיות הזו עזרה לי להגיע למצב שבו התרגלתי בהדרגה לאורח חיים בריא שהתמדתי בו המון שנים ושעזר לי לשמור על הירידה במשקל בטווח מסוים, עד שהגיעה הקורונה.

באותו סוף שבוע נסעתי להורים שלי, וכשהשתעממתי נכנסתי לחדר שינה לשעבר של אחי (שהיה בעבר הרחוק חדר השינה שלי עד שיצאתי מהבית של ההורים ועברתי לגור ליד האוניברסיטה) שהפך להיות ה״משרד״ של אמא שלי.

פתחתי את אתר ווינט. על המחשב שלה, ונתקלתי בטורים הראשונים של מישהי שהפכה להיות אחת מ״גורו הדיאטות״ של ישראל: שירה ווסרמן המכונה כבר מאותו הטור ״חצי שירה״. הטור בעצם סיפר סיפור של מישהי שהיתה נערה וצעירה עם משקל עודף מאוד גדול, עד שהיא חוותה ״התעוררות״ כשהיא חטפה קלקול קיבה רציני והבינה שהיא ״מרעילה״ את הגוף שלה בצורת האכילה שלה. ימים ספורים אחרי שהיא הבריאה היא הצטרפה לקבוצת הרזיה (שבהתחלה היא סירבה לגלות על איזו קבוצה מדובר, אבל אחרי שכמה מהמשתתפות בקבוצה שבה היא השתתפה חשפו את זה – התברר שמדובר על מירי ״לא חסה״ בלקין) – והכל הלך נהדר. בשבועות הראשונים של ההרזיה שלה היא ירדה שניים או שלושה ק״ג בשבוע, שלושים קילו בחצי השנה הראשונה, וחמישים בשנה הראשונה. אז היא החליטה לצאת לדרך משלה, ירדה עוד עשרים וקצת ק״ג בשנה וחצי בערך בלי מסגרת, ובמקביל התחילה ״לחיות״ בצורה שבה רק נשים רזות כביכול יכולות לרזות, כמו למשל לצאת לדייטים, למצוא בן זוג, או אפילו למצוא עבודה טובה.

ואז בחתונה שלה אחד האורחים לא זיהה אותה כי הוא הכיר אותה בתור ״שירה השמנה״, אז הוא קרא לה ״חצי שירה״ – וכך נולד הכינוי שלה שליווה אותה מאז.

היא מבחינתה כתבה שהיא מבינה שיש נשים שמנות שמרגישות טוב עם עצמן, אבל היא עצמה מעולם לא הרגישה כך ולכן היה לה חשוב לרזות. ובמקרה (או שלא ממש במקרה כפי שקוראים רבים העירו בדיעבד), לאור התגובות הרבות והבקשות לעזרה שהיא קיבלה בעקבות הטור, שירה החליטה כביכול בספונטניות לפתוח קבוצות הרזיה בהנחייתה שעדיין קיימות כיום בפורמט של פגישות זום.

וחשוב להגיד: שירה רזתה בצורה בריאה ולא בדיאטת כאסח, והיא כבר שומרת על ההישג למעלה מעשור (ובעצם אולי כבר כמעט עשרים שנה). גם קבוצות ההרזיה שלה היו לכתחילה בליווי דיאטנית (כשכיום נשמע שהליווי של הדיאטניות אפילו צמוד ואישי יותר מאשר בעבר), ולקבוצה גם הצטרפה קואצ׳רית שמלווה את הקבוצה מבחינה התנהגותית. הדיאטה של ״חצי שירה״ היא אחת הדיאטות היותר איכותיות מבחינה בריאותית שקיימות בשוק הדיאטות שמוצף בלא מעט שרלטנים שמציעים ניקויים או דיאטות שומן בלי הסמכה מקצועית או הבנה בפיזיולוגיה או הפסיכולוגיה של ההשמנה.

אבל כבר מהקריאה הראשונית של הטור לפני 15 פלוס שנים, משהו בו הרגיש לי מאוד לא נוח, גם אם הייתי כביכול במקום שבו גם אני מנסה להרזות.

מה שגרם לי את תחושת חוסר הנוחות הזו היתה הגישה של שירה שלפיה ההשמנה היא כל מה שגורם לה לבעיות בחיים, ושרק הרזיה מהירה ״הצילה״ לה אותם.

וזה צרם לי כי המציאות היא לא פעם מורכבת יותר, וחלק משמעותי לש הבעיות של שירה בפרט ושל אנשים שמנים בכלל נובעות מיחס חברתי גרוע כלפי אנשים שמנים. במצב כזה, האם השינוי חייב להיות הרזיה – או שאפשר (ואפילו צריך) לדרוש מהסביבה להפסיק להתייחס בצורה גרועה לאנשים שמנים בלי שום סיבה?

והאם העובדה שאנשים כמו שירה פונים להרזיה בתור פתרון נותנת לאנשים שונים תירוץ להמשיך להתייחס בצורה נוראית לאנשים שמנים כי כביכול זה עוזר להם להרזות?

מעבר לזה, שירה (כמו מרזים רבים אחרים) מנסה להציג את ההרזיה שלה בתור מצב שבו ״אם אני הצלחתי – אז כל אחד יכול!״. אבל הסטטיסטיקות מוכיחות שבערך 95% מהמרזים לא מצליחים לשמור על ההישגים שלהם לאורך חמש שנים (ואחרי עשר שנים המספר אפילו נמוך עוד יותר), גם בשיטות שבהן אותם 5% הצליחו לשמור על ההרזיה.

וגם אותם 5% שהצליחו לשמור על ההישג לפחות לחמש שנים – הצליחו לרזות בשיטות מאוד שונות אחת מהשניה, ולא פעם בשיטות שנכשלו עבור מרזים אחרים.

אז משהו באמירה הזו נשמע לי מאוד צורם כי כביכול שירה באה להית דוגמה לכך שמי שבאמת רוצה יכול להצליח – אבל זה לא עובד כך בעולם האמיתי, כנראה כי כל אחד מאיתנו שונה.

אבל הנטיה הראשונית על כל ביקורת שעולה כלפי אנשים כמו שירה שרזו נתקלת בתגובה של ״טוב, את בטח מקנאה בה כי היא הצליחה להשלים את ההרזיה שלה, ועשתה את זה הרבה יותר מהר ממך, ולא עלתה חזרה״.

אבל בעצם הביקורת הזו נמצאת הבעיה בטורים כמו אלו של שירה. ואני בכוונה כותבת את הביקורת על הטורים של שירה, ולא שירה עצמה. קודם כל כי אני פשוט לא מכירה את שירה באופן אישי ולכן לא יכולה לכתוב עליה ועל מה השיקולים או הדעות או המחשבות שלה. אבל הטורים שלה נגישים, ובהם יש לא מעט ביטויים לגבי התחושות שלה לגבי הרזיה והשמנה.

ואני לא רוצה חלילה להשמע שיפוטית כלפי שירה ה״שמנה״. שירה היתה שמנה מגיל מאוד צעיר, ונשמע שהיא חיה בסביבה שמאוד לעגה לה בתור ילדה שמנה. זו חוויה שמאוד שונה מהחוויה שלי: אני הייתי ילדה רזה, בתור מתבגרת התחלתי להתמלא אבל עדיין הייתי בטווח הנורמלי ולא הייתי שמנה בצורה חריגה כמו ששירה היתה – ורק בתור מבוגרת בתחילת שנות העשרים שלי הגעתי להשמנה שהיתה חריגה.

וזו בהחלט חוויה שונה, כנראה כי אני הרבה פחות נתקלתי בלעג כשמנה מבוגרת, לכן החוויה שלי שונה מאוד מזו של שירה. זה כמובן לא אומר שלא קיבלתי יחס חברתי גרוע – היחס לאנשים שמנים מאז ומתמיד היה גרוע, גם כלפי מבוגרים, אבך מוגרים עושים את זה בצורה הרבה פחות מציקה לרוב. ולפני עשרים ומשהו שנים כשרק הפכתי לשמנה מאוד, היחס היה גרוע בהרבה מהיחס החברתי כלפי אנשים שמנים היום.

אבל זה גם עניין של פרספקטיבה. בגלל שהילדות שלי היתה נורמלית בהיבט של ההשמנה וגם תקופת הנעורים שלי לא היתה מאוד מושפעת מהשמנה מאוד חריגה (למרות שכמובן שהיחס של המשפחה שלי להשמנה שלי ולחובה לרזות כן השפיעה עלי) – היה ברור לי שהרבה מהקשיים שלי שאפשר היה לשייך כביכול באופן אוטומאטי להשמנה בעצם לא היו קשורים אליה. שירה ראתה במצבה הזוגי והחברתי הקשה תוצאה ישירה של ההשמנה שלה – אבל לי היה ברור שחלק גדול מהבעיה שלי נובע מזה שאני ביישנית ושקטה.

והשוני הזה הוא משמעותי כי הוא גורם לכך שאנחנו תופסות את ההשמנה שלנו בצורה שונה, גם אם שתינו רוצות לשנות אותה. מבחינתה של שירה ההשמנה היא הורסת חיים, ועבורי היא משהו שמשפיע עלי בריאותית ומקשה עלי למצוא בגדים למשל או יכולה להפריע ברמה כזו או אחרת בטיולים (בעיקר בטיולים מאורגנים) – אבל הבה פחות משמעותית מגורמים אחרים בכל מה שקשור ליכולת שלי לחיות חיים טובים עם עבודה טובה.

ובעצם כנראה זה מה שמפריע לי בסיפורים כמו הסיפור של שירה – שהם ממשיכים לתחזק את הדעות הקדומות האלו שלאנשים שמנים לא יכולים להיות חיים עד שהם לא מרזים – גם אם המציאות הזו היא לא בהכרח אובייקטיבית אלא בעיקר נקבעת על ידי דעות קדומות שכאלו.

אני לא חושבת שבהכרח מדובר על משהו מכוון ששירה עושה נגד אנשים שמנים, וכמובן שהיא או כל אדם אחר שחשוב שהרזיה היא הפתרון המתאים עבורו יכול ואפילו צריך לממש את הרצון הזה.

אבל קשה להכחיש שלא פעם אנשים שהם לא שמנים לוקחים את המקרים האישיים האלו מהפרט אל הכלל – החל מההנחה שאנשים שמנים הם פחות מוצלחים ברמה האישית, וכלה בכמה קל לרזות רק כי שירה הצליחה (למרות שרבים נכשלו לרזות ולשמור על ההישג גם בצורה ששירה עצמה רזתה ושמרה על המשקל שלה).

אבל מעבר לשינוי עצמו – לא פעם טורים כמו אלו של שירה מייצגים גם הרזיה שהיא מאוד אידאלית, כזו שקורית מהר מאוד יחסית ובאופן רציף – ולא פעם בגאווה גדולה על כך שהתהליך נעשה בלי ״עזרה חיצונית״ של תרופות או ניתוחים. אבל בעצם הם מציבים כך רף מאוד גבוה לקצב הרזיה שהוא ראוי, ולצורת הרזיה שהיא ״תקנית״ שגם אלו שמנסים להרזות לא בהכרח מסוגלים לעמוד בה. דוגמאות כאלו יכולות לא רק לתסכל את המרזה עצמו – אלא גם לשלול ממנו אמצעים שהוא אולי זקוק להם (כמו למשל תרופות שיכולות לעזור במקרים מסוימים, או ניתחוחים שעבור מי שהם מתאימים לו הם חיוניים), וגם לא פעם ליצור עליו לחץ חיצוני מהסביבה של ״אם שירה רזתה כל ך מהר, אז למה אתה לא?״.

והגבול הזה בין הרצון להשתנות באופן אישי ולעזור לאחרים שמעוניינים באותו שינוי (מבחירת השראה או עזרה ממשית) לבין להקשות על אחרים שלא מעוניינים בשינוי הזה או שמסוגלים לבצע אותו יותר לאט הוא מאוד דק ועדין, ואולי אפילו שני הדברים לא בהכרח יכולים להתקיים בו זמנית, למרות ששניהם מוצדקים.

וזה כנראה מה שהפריע לי בטורים של שירה.